"אי אפשר להוציא אורות אלא מכוח זיווג"

(מובא בשם האר"י ז"ל)

כל הוצאת אורות אמיתיים,חידושים,באה מחיבור זכר ונקבה.

ויש בתוך האדם עצמו את שני הפנים של זכר ונקבה

ויש שבא הזיווג מכוח חיצון, כמו איש ואישה,

נולדים רעיונות,חידושים מהמפגש עם מה שבא מבחוץ

על ידי חכמה,על ידי חוויה וכדומה.

על כן, כדי שתתרחש יצירה צריך שיולד צורך

תשוקה לחדוש אורות.

היא תשוקה טבעית ופועלת.

זיווג צריך הכנה. תהליכי התעוררות ומשחק,עונג וקלילות.

לעיתים הוא בא מתוך שבירה ואחר כך תיקון ממתיק.

מתוך חסר והשלמה

רעב ושובע

רצון והכרח.

אחד הדברים המופלאים בזיווג הוא,

שאין בני האדם יודעים ואף לא קובעים את מינו של הוולד

אם זכר אם נקבה

אם ארוך אם קצר,

לא את טבעיו, אם תכונות אלו או אחרות

אלא עסוקים בעצם המפגש – והתוצאה מאליה (אם כי רוחם וכוונתם משרים את רישומם)

אנו מציירים – והקב"ה יוצר.

כמה הזמנה לענוה…

כך גם כל לידה של יצירה רוחנית – לא להיות בקביעה מה תהיה היצירה.

לא להיות במקום שמכריח אותה וקובע אותה מראש.

רק מאפשר. משחרר שליטה.

וכך היא הפרנסה. גם בפרנסה אנו בבחינת מתעסק  בזיווג – וה' מוליד את הברכה.

אם כן, מוצע לנו להיות בעת משחק הפרנסה בעונג הזיווג.

יש הנהגה אך לא קביעה.

ההפרות הן הפחדים שיוצרים צורך של שליטה.

שיוצרים שתוק ומניעה.

יוצרים התרוצצות ואיבוד כוחות.

עייפות ומותשות.

הזיווג הוא בחושך – כאשר יש אי ידיעה, אין ראיה מובלטת.

יחד עם זאת יש אינטימיות, יש בטחון, יש שמחה, יש המתנה, יש התעוררות.

יש שחרור מפחדים.

הקב"ה מזמין אותנו דרך התנסויות החיים,

דרך חיפוש הפרנסה,

דרך חיפוש המשמעות הקיומית

ודרך חיפוש הדרכים והכלים להוצאה לפועל את הגניזה שטמן בנו,

להיות כביכול בהתעלסות עם השגחתו וטובו

להתמסר להנהגתו כנקבה

ולהיות כלפי עצמנו כזכר מנהיג.

כי "אי אפשר להוציא אורות אלא מכוח זיווג"

יא תשרי תל-אביב

"חפשי הוא הרצון,

ולהיות גיבור ובן חורין אמיתי  באו החיים,

והרשעה השרויה בעומק הנשמה, כשהרצון איננו חפץ לעזבה…

מכאובים רבים הוא מסובב"

(אורות התשובה ח/ד)

כששואלים מי הוא הרשע, אין לחפש שם את הרשע ההוא.

לכל אחד מאתנו יש נציג נאמן לרשעה שקנה שגרירות אצלנו והוא הרשע הפנימי. ומהו אותו רשע זה?

זה הרשעה המדכאת את הרצון.

הרצון מטבעו חופשי. מאמין. הוא עצם החיים, האמונה שהכל יתכן,

וכשהרצון קדוש, ז"א שואף להיות בהרמוניה, בהשויה עם הטוב שבמציאות,

ביושר עם זרם החיים של הנשמה אזי באמת כמה חופשי הוא.

אלא שפרעה הרודן השוכן בתוכי, "בית העבדים" שהוא מייצר,

משדר כל הזמן שאין חופש לרצות. זה לא הגיוני, זה לא אפשרי, הרצון לחופש הוא "דברי שקר" וממציא צרכים מדומים –גזרות קש – כדי להכביד את עבודת העבדות החונקת את הרצון. שהרי החיים מלאים צרכים. צרכים של השג, של קביעות, של בנין "ערי מסכנות" של פאר התרבות וצרכיה.

והרצון – מי ישמע קולו בתוכי?!

הלא, אי אפשר בגלל התורשה, בגלל המשפחה, בגלל חוסר הכסף, בגלל הקהילה, בגלל צרכי הילדים. בגלל שאין בי כשרון, שאין בי יכולת.

בגלל הרבה פחד ללכת עם הרצון החופשי שמלא אמונה בטוב, שהכל יסתדר.

כן, אמנם יצטרך להתנהל דרך כבדות החומריות של החיים, אך בכוחי לשחרר את האחיזה בפחד. לשחרר את הפחד: איך יתכן, ואיך יהיה, ואם לא אצליח.

יש מצב שהרצון אינו חפץ לעזוב את דיבוריה של הרשעה. זהו מצב שהקרבן מזדהה כל כך עם התוקף שמוותר על עצמו. זהו הפחד, החשש לשנות, לנסות, להעיז לרצות.

יש למרוד בפרעה הזה שבתוכנו.

בכל עת בכל יום בכל רגע הרצון חופשי לחפוץ.

כפל המילים הזה מצלצל מיוחד – הרצון איננו חפץ – הרי זה לא יתכן, שהרי עניינו של הרצון הוא כן ליישם ולחפוץ – כלומר לתרגם עצמו למשהו יישומי – לחפץ שיבטא אותו.

אכן לא צריך ברגע אחד ליישם את כל האידיאליות של הרצון. אך עליו להיות חופשי לרצות וחפשי לחפוץ במשהו ליישם. לעשות על הקרקע כדי להשתחרר בפועל מהפחד, מהרשעה האוחזת בו לעבור את פי החִירוֹת – פתח החֵרות – ולחצות את הים של סבוכי המציאות וללכת במדבר – בהתמדה ובאמונה – אל הארץ הנחשקת, אל המכון לשבתך פעלת ה' – אל המקדש של הרצון הקדוש.

ואז אין מרעין בישין ואין מכאובים. ואם יש, אזי הם הופכים לייסורים ממרקים שהם "השן והעין" בהם יוצא האדם ממאסרו – מעבדותו אל חירותו.

שאזכה במעשי לא להצטרך דווקא לשוטר הזה כדי לצאת. אלא לצאת כי הרצון גואל בעצמו. אמן.

ישנן מילים כאלו שיש בהן כוח בעוצמתן ורכותן כאחד. לכל אחד המילים שנוגעות בו ואצלו הן פועלות את כוחן. מלים שמניעות, שמעוררות רצון, מרחיבות מחשבות.

מהמילים הללו, שמזה שנים חלחלו בתוכי, היא המילים "אפשר", "אפשרי"  "מתאפשר".

הן משמשת אותי רבות.

הנה דוגמא לשימוש שנכנסו בו מילים אלו תמול שלשום בלימוד קבוצת ימימה.

השורה מדבריה היא: "מחשבה מתקרבת היא בהמתנה להבין ולהסכים…אתה מתקרב למילים ומבין, המילים פונות אליך, לא מכריחות אותך"

התקרבות היא בהתאם למתאפשר. אפשר זו מילה בסיסית שנותנת כבוד, שמקבלת את היש כפי שהוא, פותחת שערים אל האין סוף, אל המרחבים. כי כל הבנה שתקלט, תזַרע ותנבוט, תצטרף להבנות קיימות, תדייק אותן ותאפשר אופק חדש.

נצרכת גמישות נפשית לאפשר לבדוק, לשהות עם. לגלגל בנפש ובמחשבה את המילים ואת ההבנות שהן נושאות אלי כמו שחשים יין טוב  בהתבוננות על מראהו,על סמיכותו,על ריחו ומגלגלים בפה את טעמו. לאפשר לשינוי למצוא מקום, לאפשר לשינוי להתחולל – לעשות מחול,לעשות שמחה. לאפשר  זה לתת למילים הבאות לעורר הבנה החדשה או נצנוץ של הבנה. לאפשר להן  להשאיר חלל חדש לאופק הבא  שנתקדם אליו בצעד אחד קטן מהבנה קטנה, מהבנה יחסית, מה שאפשר, הוא הצעד הבא שיביא את הצעד הבא מהבנה הבאה.

ואיך מאפשרים להבנה לבוא? להקשיב. להמתין. להיות על מקומי, בוטח ביכולתי, מקבל את אשר אני עתה ומאפשר למילים לדבר אלי, להדהד בתוכי. כאן מתגנבים הפחדים, פחדים מההבנה שמתעוררת ועלולה לערער את הקבוע,לשנות את הידוע, לספר אמת חדשה .

זו העת לתחם את הנחשים הלוחשים שאי אפשר, שאני לא יכול, שלא אצליח. להשקיט את היד הזדונה של ביקורת היתר, להעמיד בצד את הצורך המדומה להכניס מיד את הכול לתבניות המוכרות . אלא לאפשר. לאפשר לעצמי לראות מורכבות, בחינות שונות. לאפשר ליצור מבנה חדש מורכב יותר ויחד עם זאת פשוט ומדויק יותר. לרוחני המתפתח אי אפשר להכריח הבנה, אי אפשר להכריח הסכמה ורצון. רק לאפשר. לאפשר למרחבים להאיר את החלל.

בימיה הראשונים של השנה, שהכל פתוח, שהכל אפשרי מאמין בכוחי להבין עוד,לצאת יותר מהתקיעויות, לצור, לאפשר ולעשות.

העשיה תאפשר עוד את מה שאין לשער.

אפשר,

אני יכול.